תמונה משפחתית

 בתמונה סבתא רבא שלי שרה רבקה פינקל וחמשת בנותיה. משמאל הבכורה ברכה, סבתי. למעלה עם הסרט האחות פיי (אולי פייגא) שנפטרה בילדותה. לידה סופי, על המדרגה ליד ברכה רייזל וליד שרה מירם.  שרה רבקה היתה אשת צבי הירש פינקל. הוא היגר לארה"ב בתחילת המאה הקודמת והשאיר את אישתו, ביתו ברכה ובן תינוק בריגה, לטביה. עברו כמה שנים אד שצבר כסף להביא את המשפחה לעולם החדש והתינוק נפטר בריגה. שרה רבקה וברכה הגיעו לניו יורק העיר וארבעת האחיות נולדו באמריקה. שרה רבקה חלתה בשחפת והיא עברה לגור בעיירה  מונטנדייל בהרי הקטסקילס של ניו יורק שם האמינו שהאוויר יטיב עם בריאותה.  בגיל 19 או 20 (אנחנו לא יודעים כי יש מסמכים עם תאריכי לידה שונים לגמרי ואף אחד לא ממש זכר איזה מהם התאריך האמיתי.) ברכה או בסי כפי שקרו לה באמריקה התחתנה עם אפרים רייך (27.03.1924) וכעבור שנה נולד אבא שלי.  שרה רבקה נפטרה אחרי שאבי נולד. פיי נפטרה שהוא היה בן 5. 

  שמואל ודינה דינצין שוורץ   סבא וסבתא של אמי (פרומא ויטלס ריטש) היו שמואל ודינה שוורץ. ביתם ריסל שוורץ היגרה לארצות הברית בשנת 1922 מאוקריינה. דינה הייתה הבת השביעית של מאיר וחנה דינצין. היו להם עוד חמישה ילדים שהיגרו לארה"ב בשלהי המאה ה19.   שלושה מילד משפחת שוורץ הגיעו לניו יורק טילי (טאובה), ריסל (אמא של פרומא) ויוסף.  ריסל שוורץ ויטלס עם ילדיה מנחם מנדל ופרומא 1930  אלו חמשת בני מאיר וחנה דינצין ומשפחותיהם שהיגרו לארה"ב עוד בשלהי המאה ה19. הם ברחו מפוגרומים בעיירה לחלום של בטחון אישי ושגשוג כלכלי ב'גולדנע מדינה'. ככל הנראה הגשימו את החלום והצליחו בעסקים ואחד מהם (הגבר השלישי מימין) היה רופא.  משפחת דינצין באמריקה חנה דיצין  ז"ל יחד עם שנים מהבנים הפליגו גם הוריהם חנה ומאיר דינצין. אחד מהבחורים גילח את זקנו עוד באניה לפני שהגיעו לנמל ניו יורק והשני חיכה עוד כמה שבועות. הדבר מאד לא מצא חן בעיני מאיר דינצין והוא הודיע לאשתו וילדיו שהוא אינו מוכן להשאר ב'טרייפה מדינה' וחזר לגריידינג וחי שם עם ילדיו שלא היגרו. אשתו חנה נשארה לטפל בבניה שעוד לא היו נשואים.

  בתמונה אני חוגגת יום הולדת 6 (בכיתה א, לא ביקרתי בגן) השנה 1955 ומתוך שלושת הילדים שפניהם למצלמה השנים לשמאלי הם בני ניצולי השואה. הבן, שמו אלברט, גדול ממני בחודשיים. חודשיים לפני חגגנו לאלברט יום הולדת. אמו הביאה עוגה וחילקה לנו. תוך כדי שהיא מעבירה לנו פרוסות אנחנו שמים לב למספרים כחולים על זרועה. כדרכם של ילדים שאלנו את המורה, מה זה?  המורה ואמו של אלברט החליפו מבט נבוך והמורה התאוששה ראשונה וענתה לנו בזו הלשון: "זה מראה כמה היא חזקה"  אמו של אלברט שתקה אבל המשיכה לחייך ולחלק פרוסות עוגה.  בבית סיפרתי לאמא ושאלתי מה הקשר בין המספרים וכח. היא הסבירה לי שלאמא של אלברט הרבה מזל כי המספר מעיד על כך שהיא היתה כלואה באירופה במחנה של גרמנים ושהם היו מאד קפדנים וספרו את הכלואים כל הזמן כדי לוודא שלא ברחו. רבים מהכלואים נהרגו על ידי אותם גרמנים ורק חלק קטן שרדו. לכן המורה אמרה שהמספר הוא סימן לגבורתה.

  סבי, דוד ויטלס ליד חלון הראוה של חנות המכלת שלו בברוקלין, 1938. שנים רבות התמונה תלויה אצלי על הקיר והיא יקרה לי מאד. ראשית כל יש לי זכרונות ילדות נעימים של נסיעה עם אמי ברכבת התחתית לבקר אצלו בחנות. אני זוכרת שנכנסנו לחנות הוא ישב וקרא מתוך ספר שהשעין לפניו על הדלפק. הוא החזיר את הספר למדף קטן מתחת לדלפק וקם לקראתנו. הוא היה אדם גבוהה ובמכלת הוא לבש סינר לבן ארוך. ואני ילדה קטנה, עוד לא יודעת לקרוא, שמסתכלת מעלה מעלה והוא מוריד מאחד המדפים קופסת עוגיות בצורת קרון של רכבת קירקס עם ציורים של חיות ושרוך לבן לנשיאה קלה ומוסר לי אותה. לימים אמי סיפרה שהוא היה שואל אותה "את חושבת שהיא תזכור שנתתי לה עוגיות בחנות שלי?" עברו יותר מחמישים שנה ותשובתי כן, זיידי דוד, בהחלט אני זוכרת!!! לא זכור לי בדיוק אבל מתישהו אחרי שהתחלתי ללמוד בבית ספר זיידי דוד עבר שבץ מוחי. בוקר אחד הלקוחות הקבועים של הבוקר חיכו מחוץ למכלת  בציפיה ללחמניות טריות. כאשר הוא לא הגיע הם הזעיקו אמבולנס ועלו לדירתו. בימים ההם לא הרשו לילדים לבקר בבתי חולים. אני זוכרת מתח ודיבורים של מבוגרים וביניהם את אמא שלי מספרת